כדורגל ודת
במדינות כמו ד. אמריקה מרבים לדמות את הכדורגל לדת.
האם יש אמת לדימוי הזה?
בוא ניקח את המאמן כסוג של רב, מורה דרך, מנהיג,
ואת השחקנים שאותם הוא משתף לדרך ההנהגה שלו.
ישנם המתמקדים יותר בהגנה-בגבולות, שחס וחלילה לא יפרצו אותם,
כנאמר "ההתקפה הכי טובה היא ההגנה"
וישנם המתמקדים יותר בהתקפה,
בהתקרבות לבורא, כנאמר "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה"
וישנם פורצי הדרך המחדשים, שמשתמשים גם בצעירים.
שמעיזים.
שמשנים.
שמתאימים את ההנהגה שלהם ליכולת הקבוצה!
ואז מגיע החודש הזה שבו כל שיטה נבחנת,
כל מאמן, וכל קבוצה, לוקחת את השיטה שלו לקצה, כולם נבחנים בזכוכית מגדלת, וכולם רוצים לצאת כמנצחים בסוף היום.
בימים של מונדיאל אני תוהה לעצמי האם כדורגל היא באמת כמו דת במובן הכי אמיתי שיכול להיות?
הרגשת השייכות של להיות חלק מדבר גדול גם אם יכולת ההשפעה באיך שהקבוצה מתנהלת מועטת, לדעת לעמוד מאחוריו גם כשלא הולך, ולהרגיש חלק בלתי נפרד ממשהו שלעולם לא יפרד ממך
משהו שהוא כ"כ חלק ממני שאני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיו,
החודש השלם הזה של דבקות במטרה,
חודש אינטנסיבי של "התקשרות" בכל הכח,
שרק מתעצם ככל שהימים חולפים ומתקרבים לגמר הגדול.
יש כאלה שכבר בתחילת החודש מתחברים ברצינות ומגיעים לרגעי ההכרעה כשהם מוכנים לגמרי,
ויש כאלה שמתחברים רק בסוף, לרגעי ההכרעה כשמתחיל להיות מעניין יותר.
אבל בכ"ז ישנם כמה הבדלים,
בדת לא צריך לחכות 4 שנים כדי להפוך חודש שלם למעניין, אין מבחני סף, וכל אחד יכול,
כל אחד הוא המאמן, השחקן, והאוהד!!